פסל מרים הבתולה

עמוד מריה בכיכר העיר העתיקה בפראג הוקם מיד לאחר תום מלחמת שלושים השנים כביטוי להכרת תודה פומבית על הצלת העיר. בשנת 1648 עמדו תושבי פראג בפני המתקפה האחרונה של החיילים השוודים שניסו לכבוש את העיר העתיקה. באותה תקופה התפללו אנשי העיר לאלוהים באמצעות התערבותה של מרים הבתולה, לפני תמונה נדרית שהוקדשה לה והוצגה בכיכר העיר העתיקה. מכאן בא הכינוי המקומי Panna Maria Rynecká (על פי המילה הצ'כית הישנה לכיכר, rynek). כשנפסקה המלחמה, העיר והקיסר פרדיננד השלישי ביקשו להנציח זאת באבן. לכן החליטו להודות למרים הבתולה על שהגנה על פראג, והעמידו לה עמוד בכיכר והניחו בבסיסו את התמונה הנדרית. בשנת 1652 קידש אותו הקרדינל ארנושט וויטיך מהאראך, הארכיבישוף של פראג והמאסטר הגדול של מסדר הצלבנים עם הכוכב האדום, בנוכחות הקיסר. הקיסר גם ייסד קרן בניהול הקפיטול המטרופוליטני כדי לשמר שירותי דת סדירים. התהלוכה אל העמוד התקיימה מדי שבת, בחגי מריה ובערבי החג שלהם.

הפסל העליון של האימקולטה הוא תיאור אופייני של מרים הבתולה, המתייחס לדוקטרינת ההתעברות הטהורה (immaculata conceptio), שהוכרזה כדוגמה רק מאתיים שנה מאוחר יותר. האמונה שהחטא הקדמון לא הועבר לאם האלוהים היא חלק ממסורת הכנסייה. העדות הכתובה הראשונה והמפורשת לכך מגיעה מן המאה ה־7, מסופרוניוס הקדוש מירושלים: "אף אחד מלבדך לא טוהר מראש." (הום ב'; פ"ג 87/3, 3248) הערצת מרים עצמה מעוגנת ביסודה המקראי בבשורת לוקס: "מעתה כל הדורות יאשרוני…" (לוקס 1,48). מרים מתוארת כאם מתפללת הדורכת על הדרקון ופונה אל השמים. שנים עשר הכוכבים סביב ראשה מתייחסים להתגלות יוחנן, שבה מופיעה "אישה לבושה בשמש, עם הירח תחת רגליה וכתר של שנים עשר כוכבים סביב ראשה." (התל"צ י"ב:1), שהתפרשה כדימוי להשתתפותה של מרים בניצחונו של ישו מאז המאה ה־2. למוטיב הדריכה על הדרקון יש מקבילה במזמור: "אתה תדרוך על האריה והצפע, על האריה והדרקון תדרוך." (תהלים ל"א, יג), שבסיסו בפסוק "אשים איבה בינך ובין האשה, ובין זרעך ובין זרעה. הוא ימחץ את ראשך ואתה תמחץ את עקבו." (Gn 3:15). בתקופת הבארוק, הדרקון הובן לא רק כסמל של הרוע, אלא גם כדימוי של עיוורון רוחני, שלאחר המלחמה נתפס כאחד הגורמים להפרעה חברתית באירופה. הערכים שהאמונה מביאה גוברים על כוחות הריקבון המשחיתים את החברה האנושית. העמוד היה אפוא לא רק אנדרטה, אלא גם הצהרת אמון פומבית שסדר רוחני יכול לנצח את הכאוס.

עמוד מרים הוקם במקום שתושבי פראג קישרו זה מכבר עם השפלה עמוקה. כאן, במרץ 1632, בעת שהסקסונים פרצו לעיר, הם חיללו את הפלאדיום, הדימוי המריאני הנערץ ביותר בארץ צ'כיה, כשהצמידו אותו לכיסא מביש; מעשה זה נתפס כחילול מכוון. לכן כבר בשנת 1647 הציע אב המנזר מסטראחוב להקים במקום עמוד מרים, כסימן להתחדשות, לטוהר ולהגנת פראג, ולאחר הגנת העיר מפני השוודים בשנת 1648 קיבל הרעיון משמעות רוחנית וסמלית חזקה עוד יותר. מסורת עמודי מריה עצמה נשענת על האגדה העתיקה של מרים של העמוד בסרגוסה, שלפיה היא הופיעה לפני השליח יעקב והשאירה לו עמוד אבן כסימן להגנתה הנצחית. אירופה הבארוקית הבינה את האגדה הזו כדימוי לנוכחותה של מרים בתוך ערים נוצריות, ולכן העמוד נעשה לביטוי של האמונה שהבתולה מרים מגינה על המקום שהוקדש לה.

המסר האיקונוגרפי של העמוד כולל גם את ארבעת המלאכים המוצבים על בסיסי הבסיס:

1. המלאך האוחז במפתח ומחזיק את השטן בשלשלאות מתאר את הסצנה מן ההתגלות: "…מלאך יורד מן השמים, ובידו מפתח התהום ושרשרת גדולה. הוא אחז בדרקון, בנחש הקדמוני, שהוא השטן, וקשר אותו לאלף שנים, השליך אותו לתהום, נעל וחתם עליו, כדי שלא יוכל עוד להטעות את העמים עד תום אלף השנים; ואחר כך יש לשחרר אותו לזמן קצר." (התגלות 20:1-3).
2. המלאך השני עם החרב הבוערת מייצג כרובים השומרים על גן עדן: "ממזרח לגן עדן העמיד כרובים וחרב בוערת המבהיקה לשמור את הדרך אל עץ החיים." (בראשית ג', כ"ד). השד בעל ראש האריה והקרום מזכיר לנו את דברי השליח פטרוס: "יריבך, השטן, מסתובב כאריה שואג ומחפש את מי לטרוף." (פטרוס א' ה':8). בתמונה זו הרוע כבר נעצר בשערי עדן.
3. המלאך האוחז בחרב שלופה והדורך על הדרקון הכבוש מתייחס לקרב השמימי של המלאך מיכאל: "התחולל קרב בשמים: מיכאל ומלאכיו נלחמו בדרקון. הדרקון ומלאכיו נלחמו, אך לא יכלו לעמוד, ולא נמצא להם עוד מקום בשמים. הדרקון הגדול, הנחש הקדמוני, הנקרא השטן והסיטן, מטעה כל העולם, הושלך ארצה, ומלאכיו הושלכו עמו." (התגלות י"ב:7-9). יחד עם זאת, תנוחתו עשויה להזכיר את הסצנה המקראית שבה עמד מלאך ה' בחרב שלופה בדרכו של בלעם בערוץ צר (שמות כ"ב 26-31) ואת המקבילה לה בקרב על גשר קרל.
4. המלאך עם הצלב, המפיל את השטן ארצה, מבטא כי הגנת העיר נתפסה כחלק ממאבק רוחני רחב יותר. כוחו של הצלב נקשר בכתבי הקודש לניצחונו של המשיח על הרע: „והם ניצחוהו בדם השה ובדבר עדותם, …” (התג' 12:11). כאב טיפוס איקונוגרפי אפשר להציע את הדין האחרון הגותי המאוחר של הנס ממלינג מבזיליקת מריה הקדושה בגדנסק, שבו המלאך מיכאל מחזיק צלב תהלוכתי כסמל לסמכות שיפוטית. הסצנה מציגה גם מלאך לוחם עם צלב כניגוד לשדים הנלחמים בנשק מוט.

כאשר העמוד הופל בידי המון מוסת באווירת האופוריה שלאחר הכרזת צ'כוסלובקיה, מעשה זה לא היה רק סמל לשינוי השלטון הפוליטי, אלא גם בישר את תקופת הרפובליקה החדשה, שבה הכנסייה החלה להידחק יותר ויותר מן המרחב הציבורי. הפלת העמוד לא הייתה רק הסרת אנדרטה בארוקית, אלא גם מחווה של שבר תרבותי שהראתה עד כמה עמוק היה המתח בין המורשת הדתית של האבות ובין הזרמים האנטי־כנסייתיים החדשים שהלכו והתגבשו. חלק מפעיליהם נטו בשנים הבאות אל התנועה הסוציאליסטית ולאחר מכן גם אל התנועה הקומוניסטית, אשר החלה לאחר מכן לרדוף אנשים שלא היו מוכנים לשקר במכוון על אמונתם.

ואף על פי כן, ההערצה המריאנית בפראג לא נעלמה. דמותה הגותית של גבירתנו של הכיכר, אשר שרדה בעבר את ניפוץ האיקונות ההוסיטי, השתמרה גם לאחר הפלת העמוד. שברים רבים ממנה ומעיטורה הפיסולי שמורים כיום בלפידריום. רעיון שיקומו שרד את כל המאה ה־20. כאשר הועמד מחדש בשנת 2020 כסמל מודע של פיוס (expiatori), לא היה זה רק שחזור של יצירה בארוקית, אלא התחברות מחודשת למורשת רוחנית החורגת מן ההיסטוריה הפוליטית. ומעל הכול, הוא מראה כי לסמלים מסוימים, גם אם הם נעלמים לזמן מה, יש הכוח לשוב, משום שהם שייכים לזהותה של העיר ולזהותם של האנשים החיים בה.